הפעם הראשונה שהחחלתי להתייחס לקומיקס ממש ברצינות היתה בגיל מאוחר
הייתי בת 28, יצאתי מארבע שנים במדרשה לאמנות עם המון אמביציות לכבוש את עולם האמנות הישראלי. מצאתי את עצמי כלואה בבית חולים בחדרה עם תינוקת שרק נולדה ושורה של סיכות שסגרו את הבטן מהניתוח הקיסרי. יום יום גלנדון הגיע לבקר אותנו ומביא לי חוברות קומיקס מהאוסף הפרטי שלו. כשהכרתי אותו שנתיים קודם לכן הוא כבר היה קומיקסאי ואנימטור
Dirty Plotte בזמן שישבתי והנקתי בבית החולים קראתי את
של ג'ולי דוסט. זה חילחל ונגע אצלי בנקודות שציור טרם עשה. הדרך שלה להעביר סיפור, ההומור העצמי, היצורים הקטנים, ההבעות, היחס שלה לנשיות ולגבריות שבה, ליחסים עם אמה.
רציתי גם, לא היה לי מושג איך עושים קומיקס. זה נראה פשוט מדי ומסובך מדי. התסיסה אותי האפשרות לדבר על דברים אישיים בפשטות לפרצוף. ניסיתי לעשות את זה בציור כל כך הרבה פעמים ותמיד הסיפור התפספס. בקומיקס הסיפור הוא המרכז. השיחות מתומללות והארועים מתועדים. יש מקום לפרשנות אבל כשמישהו אומר "בא לי להזדיין" אז אין פה מה לא להבין.
ועוד כמה מקורות השראה
פרספוליס / מרג'אן סטראפי
דבי דרשלר
כמה חודשים אחר כך התקשר אמיתי סנדי והודיע שהוא בא עם ביקור מכובד של דודו גבע, תמיר שפר ואנגלמאיר שבדיוק סגרו את חבורת החור
זה היה ממש וואו, פאדיחות לא הכרתי אף אחד. מהר מאד זה נהיה ממש מסיבה, אלכוהול, שיפודים, צחוקים, ודודו גבע לא הפסיק לדבר מתוך זרם התודעה על אלוהים ועל אשתו לשעבר ועל פרות שלא מפסיקות לייצר חלב. בערב, לפני שהלכו אמר דודו לגלנדון שהם באו במטרה להחזיר אותו לעולם הקומיקס, אל המקורות.